כדי להבין מדוע המושג ״מקומי״ צף מחדש בעוצמה כזו, צריך ללכת רגע אחורה. הניכור של המסחר הגלובלי - המהיר, הזול והיעיל אך חסר הפנים - הלך והעמיק. הקורונה החזירה לרבים מאיתנו את ההבנה שמסחר ושירותים אינם רק עניין פונקציונלי של השלמת צורך, אלא גם צורך רגשי: חוויה, שייכות, מגע אנושי. כשהעיר הצטמצמה לרדיוס הליכה, המסחר השכונתי חזר להיות רלוונטי - לא כבחירה ערכית, אלא כצורך יומיומי. המלחמה וה-7 באוקטובר העמיקו עוד יותר את הרובד הרגשי: העגבנייה הישראלית ולא הטורקית, חיזוק תחושת ה״כאן״ וה״אנחנו״, הזדהות עם ייצור מקומי, חקלאות מקומית ומאמץ מקומי. כל אלה תרמו לעליית קרנן של חוויות מסחר מקומיות - לקשר אישי, ל״סיפור״, למוצר או לחוויה שאינם רק אינסטרומנטליים: לא רק לאכול אוכל טוב בזול, אלא לאכול אוכל טוב שהגיע מהחקלאי שעבד בשדה תחת ירי.

 

המקומיות שאנחנו רואים היום אינה מהפכה כלכלית, אלא תגובת נגד. היא מבטאת צורך אמיתי בקשר, בקרבה ובשייכות. אבל תגובת נגד רגשית, כשלעצמה, אינה משנה תנאים מבניים. וכאן מתחילה הבעיה.

 

כדי להבין את הבעיה, צריך לפרק את המושג ״מקומיות״. מעבר לקרבה הגיאוגרפית ולנגישות הפיזית, מסחר מקומי אמיתי נשען על כמה תנאים הכרחיים. הראשון הוא קשר אישי: היכרות, גם אם מינימלית, בין מי שקונה למי שמוכר. הקשר הזה אינו תוצר של אדיבות, אלא של מבנה - הוא מתקיים כשיש נוכחות יציבה של בעל העסק, ולא תחלופה מתמדת של עובדים. זהו ההבדל בין חנות שיכולה לתת שירות מקומי לבין סניף של רשת כמו am:pm, שבה העובדים מתחלפים ואין אינטרס או אפשרות ליצירת קשר אישי.

 

המאפיין השני הוא יומיומיות. מסחר מקומי אינו יעד או חוויה מיוחדת, אלא חלק מהשגרה. כדי שזה יקרה, הוא חייב להיות נגיש לא רק פיזית אלא גם כלכלית. חנות שכונתית יקרה אינה חנות שכונתית - היא בוטיק.

 

המאפיין השלישי הוא עצמאות. מסחר מקומי מתקיים כאשר מי שמפעיל את העסק הוא גם מי שנושא בסיכון, מקבל את ההחלטות ומעצב את אופיו. בעלים-מפעיל הוא לרוב קשוב, גמיש ומגיב לסביבה; הוא מנסה, מתאים את עצמו ומפתח אופי ייחודי. רשת או גוף גדול, לעומת זאת, פועלים לאט יותר, באופן גנרי ולעיתים באופן מנותק מהמרחב שבו הם פועלים.

 

שלושת התנאים הללו - קשר אישי, יומיומיות, ועצמאות - אינם ערכים מופשטים. הם תוצאה של מבנה כלכלי-מרחבי מסוים. וכאן מתברר הפער בין בין הדימוי של המקומיות לבין המקומיות עצמה.

רבים משווקי האיכרים והיוזמות המקומיות שקמות בשנים האחרונות מצליחים לייצר חוויה מקומית: הסחורה טרייה, הסיפור, הפנים מאחורי המוצר, תחושת השייכות והחיבור. אך ברוב המקרים הם אינם יוצאים מגבולות החוויה ומייצרים שגרת מסחר יומיומי. המחירים גבוהים, המפגש הוא ארעי, והנוכחות זמנית. זו מקומיות שמתקיימת בסופי שבוע, לא ביום-יום. היא נגישה רגשית - אך לא נגישה כלכלית. כך, גם אם אין זו הכוונה, היא הופכת לפריווילגיה ולדימוי זוהר של מקומיות ולא לדבר עצמו.

 

דווקא כאן מתברר הערך של אותה מקומיות “משעממת”. לא כהיעדר איכות, אלא כתנאי. השעמום כאן הוא תפקודי: מקומיות המבוססת על חזרתיות, קונסיסטנטיות ויציבות - כזו שמתקיימת לא כאירוע, אלא כתשתית. מעבר להוגנות ולנגישות הכלכלית, יש כאן גם אינטרס עירוני מובהק. מסחר מקומי יומיומי אינו רק נחמד, הוא מרכיב של חוסן עירוני. חנויות קטנות, בבעלות עצמאית, הפזורות במרחב העירוני, יוצרות רשת של שירותים, ידע וקשרים שפועלת גם בשגרה וגם בעת משבר. הן פחות תלויות בשרשראות אספקה ארוכות, מגיבות מהר לשינויים, ומספקות רציפות תפקודית דווקא ברגעים שבהם מערכות גדולות נתקעות או נסגרות. מקומיות שמתפקדת רק כאירוע או כחוויה אינה מייצרת חוסן. חוסן נוצר משגרה, מהיומיומי.

 

האם מקומיות פריווילגית היא תוצאה בלתי נמנעת של המבנה הכלכלי הקיים? או שניתן לייצר את המקומיות היומיומית? מקרה בוחן מעניין הוא בטוקיו (איך לא?) אשר בחלקים רבים הצליחה לייצר תנאים שהובילו לאותה מקומיות יומיומית. זוהי אחת הערים היקרות, הצפופות והמורכבות בעולם, ובכל זאת חלק גדול מהמרחבים העירוניים החיים והאטרקטיביים ביותר שלה נשענים על מסחר מקומי קטן, עצמאי ונגיש. בספר Emergent Tokyo מנתח האדריכל והחוקר ג׳ורדן סנד מרחבים אלה ומראה שהם אינם תוצאה של ״תרבות יפנית״, כפי שאולי האדם המערבי נוהג לחשוב, אלא של מבנה.

 

על פי ניתוחו, המאפיינים המרכזיים הם עסקים קטנים מאוד (לעיתים עד כ-15 מ״ר), ריבוי בעלי עסקים עצמאיים, היעדר ניהול ריכוזי, וקִרבה פיזית בין עסקים מאותו סוג המאפשרת אגלומרציה (הצטברות של עסקים דומים או משלימים הנהנים מנוכחות הדדית). קנה המידה הקטן מוריד את סף הכניסה ומאפשר לעסק להתקיים במחזור נמוך יותר. ריבוי הבעלויות מונע הומוגניזציה ומאפשר שונות וייחודיות (איזה כיף זה להכנס לחנות קטנה שרואים עליה את האופי של הבעלים?) העובדה שהבעלים הוא גם המפעיל מייצרת מחויבות למקום ולקהל המקומי. והאגלומרציה מאפשרת שיתוף תשתיות, זרימת לקוחות וחיזוק הדדי - מבלי שבעל העסק נדרש למחירים גבוהים או למיתוג אגרסיבי. כך נוצר מסחר מקומי שהוא חלק מהשגרה העירונית, לא חוויה חריגה או ״זוהרת״.

 

כשחוזרים לישראל, הפער מתחדד. סוחרים קטנים פועלים בתנאים כמעט בלתי אפשריים: כוח קנייה נמוך, שכירויות גבוהות ותחרות ישירה עם רשתות קמעונאיות הנהנות מיתרון לגודל. שאלתי פעם סוחר בשוק הכרמל מדוע הוא מוכר עגבנייה ב-25 שקלים. הוא ענה שהוא עצמו קונה ביוקר בשוק הסיטונאי, ושאין לו כל יכולת לקבל מחיר טוב יותר משום שאין לו כוח קנייה - בעוד הרשתות הגדולות מחסלות את הסוחרים הקטנים. סוחר אחר תיאר שכירות גבוהה שהוא משלם לדוכן בגודל שישה מטרים רבועים, שאינה משאירה לו מרווח תמרון ומחייבת אותו למכור ביוקר כדי להבטיח את תשלום השכירות. אלה אינם סיפורים של חמדנות או חוסר יעילות, אלא של כשל מבני.

 

נכון, יקר פה. המדינה מנסה כבר שנים לאתר את הכשל ולמצוא פתרונות ליוקר המחיה ולפערים במחירי הפירות והירקות. מדובר בבעיה מורכבת הדורשת פתרונות מורכבים, וברור שחלק מרכזי מהם נמצא ברמת המדינה: רגולציה, תחרות, מדיניות. אבל לא כל האחריות חייבת להישאר שם. בשנים האחרונות הראתה עיריית תל אביב-יפו שרשות מקומית יכולה לקחת אחריות על תחומים שעד לא מזמן נחשבו מחוץ לסמכותה: תחבורה ציבורית בסופי שבוע (״נעים בסופ״ש״), פיקוח מחירים בנכסים עירוניים כמו הקיוסקים בחוף הים, דרישות למחירים מפוקחים בבתי קפה הפועלים במרכזים קהילתיים עירוניים כמו בית אריאלה ומאז״ה 9, ואף בשנים האחרונות התערבות פעילה בתחום הדיור בר-השגה. במרבית המקרים הללו העירייה לא ניהלה את השירותים בעצמה - אלא עיצבה תנאים. אם הצורך במסחר מקומי אינו רק חוויה, ואם נגישות אינה בונוס אלא תנאי לקיומו, האם העירייה מוכנה לקחת על כך אחריות וללעצב תנאים שבהם מקומיות יכולה להפוך מחוויה פריוולגית לשגרה יומיומית ״משעממת״?